טעות מס' 2

שאנחנו חושבים,  שאם התעלנו ואנחנו במקום טוב עכשיו, אז אין צורך לקחת בחשבון את החלקים הכבדים יותר, האיטיים יותר. כמו למשל העובדה שהגוף שלנו, הגשמי, הוא די כבד במהותו. שכן הוא חומר צפוף עשוי מולקולות. כמו כן, גם העולם הרגשי שלנו, הגם שיש בו רגשות של שמחה והתרוממות. יש בו גם רגשות שיכולים להיות כבדים כמו עצבות, תסכול, ייאוש.

ולכן אנחנו חושבים שהמטרה היא להשאר בתדר הגבוה. ולעזוב, כמה שניתן, את החלקים "הנמוכים" יותר (אני קוראת להם נמוכים כי המשקל שלהם כבד יותר ולכן הם מושכים יותר מטה)  לעזוב או להשיל מאיתנו, או בכלל להתעלם. בגדול, הרצון הוא, לדלג מעליהם. לא להתחשב בהיותם, שכן אנחנו מעוניינים בהתרוממות , ואילו הם , כך אנחנו חושבים, מעכבים אותנו.

אך זו הטעות.

החלקים הכבדים או הנמוכים, אינם אלו שמעכבים אותנו. כשאנחנו נשאבים רק אליהם ולא משלבים תודעה, כוונה, או נוכחות, אז בהחלט כן.

אך, ככל שאנחנו נמצאים בהוויה מודעת, שבה הרגשות  והתחושות שלנו הם קודם כל מבקשים מאיתנו הכרה וקבלה להיותם כפי שהם.  או אז, הרוח הגבוהה יותר, יכולה להכנס אל תוך המקומות "הצפופים" הללו, במרווחים שנוצרים מעצם הקבלה. ולנכוח בהם.

בכך אנו מאפשרים ויוצרים חיבור שלם של הגבוה עם הנמוך. של כל הרבדים שבנו.

וזהו עקרון הטטריס, על פי איך שאני קוראת לו

שאנו בעצם כמו, ממלאים את השורות או את המרווחים שנוצרים על מנת שבהם תכנס נוכחות, הכרה של מה שיש. ובכך השורות, הלא הם בעצם ההוויה שלנו, נפתחות. ומשאירות את המרחב שלנו פתוח ופנוי לכל החוויות.

ולעומת זאת, כשבמשחק הטטריס, הצורות (הקוביות) אינן נכנסות למקום הנכון – למרווחים הריקים. אז בכל פעם שיורדת עלינו עוד שורה מלמעלה ועוד שורה מלמעלה, השורות נערמות אחת על השנייה ללא סנכרון, ובכך המרחב הולך ונסתם.

כך קורה לנו, בהווית החיים,  כשאנו לא מסיכמים לנכוח עד הקצה הנמוך שבנו, לא משקיעים את הזמן להכיר ב.. לקבל.. ולאפשר לכל הרבדים הגופנים והרגשיים שלנו להיות חלק. ההוויה שלנו כאילו "נסתמת".   זאת אומרת שהאנרגיה של הרגשות, התחושות והחוויות הפנימיות שלא נתנו להן מקום, כמו נערמות אחת על השנייה בתוכנו וסותמות את האפשרות לאנרגיה לזרום.

ואז ,לא רק, שלא נצליח להתעלות ולחוות התרוממות רוח לאורך זמן. אלא שיש סיכוי, שנרגיש שאנחנו חיים במן מירוץ, נגד החיים עצמם. וכל הזמן יש מן מאבק של מי ישרוד אחרון.

את השורות הנפתחות- במשחק הטטריס. אפשר להמשיל  לנשימה שנפתחת, לאפשרות לראות תמונה מלאה ורחבה, להיות בסנכרון גבוה יותר, לאפשר לדברים להגיע אליי ולקבל את מה שמגיע.

ואז, ההוויה שלנו- התדר שלנו נשארים פתוחים יותר. ולא כי, זה נשמר כפי שזה לאורך זמן , כי כאמור, תדר הוא לא דבר שנשמר, בדיוק כמו שבמשחק שורות טטריס  כל הזמן יורדות  אלינו. אך כן, מעצם ההסכמה לתנועה הפנימית הזו, של הקבלה של מה שמגיע  והנוכחות עד הקצוות, מאפשרת להוויה להיות גם פתוחה ומקבלת יותר וגם בחווית חיים אותנטית וחיונית  בכל רגע ורגע.