פעם, ממש מזמן, בזמן הזה של החודש,  היינו פורשות לאוהל האדום. שם פגשנו את אחיותינו, וביחד העברנו כמה ימים, רק שוהות שם יחד.  מחוברות לעצמנו, ומתוך כך לאחרות וליקום כולו. מקבלות מסרים.

וזה בדיוק העניין. בימים האלו הטבעי שלנו, זה לא להיות מוכוונות החוצה, לא מבטאות, לא משימתיות בטח לא עושות למען. אלא רק נמצאות עבורנו ומקבלות.

פתאום הבנתי שמשם בא המושג "קבלתי"

כשאני במוד של מקבלת, היקום באמת עובד ביחד איתי.

.אבל מה לעשות, החברה המודרנית, עובדת ברשתות ובטכנולוגיות. ופחות  עובדת עם היקום.

אילו רק היינו מחזיקים בתודעה, שהיקום הוא הרשת הכי מחוברת שיש, כזו שגם מחוברת ומסונכרנת עם הגוף שלנו, שהוא רשת מטורפת בפני עצמה.

אבל אם אנחנו עדיין לא שם, אז זה סוג של אחריות שלנו, לא לחכות שהחברה בחוץ תיתן לנו. כי היא לא. אף אחד בחוץ לא מבין איך זה שם בפנים.

הבאססה היא, שהרבה פעמים גם אנחנו לא ממש עד הסוף מבינות.

אז בלמידה שלי את עצמי, הבנתי, באמת.  שכשאני בקשר עם הבפנים שלי , אז כל השאר מסתדר.

להגיד שזה מושלם, לא.

אבל אני מכוונת …

אם אני עובדת בימים הללו. וכן אני עובדת גם אנשים ומלווה, ומנחה, ומחזיקה המון.

אז כשאני מרגישה שתחושת המסוגלות שלי יורדת. (כי בימים האלו לרוב אני באמת פחות מסוגלת)   אז אני נותנת לעצמי הרשות לשחרר את עצמי מבפנים.

להיות בחמלה, למה שאפשרי לי ברגע זה.

אני מבקשת מהקולגות המהממות שלי, שיקחו היום טיפה יותר (וגם הפוך, כשזה התור שלהן)

אני לוקחת יותר הפסקות,

אני נעה בקצב איטיייייייי,

 וכמה זה כייף, בכלל לגלות שאני יכולה לנוע בקצבים שונים.

בגדול אני נחה בתוך הגוף שלי גם בתוך העשייה.

ותשמעו קטע,

העולם שורד את זה.

כמה מפתיע אה?

כולם. גם הילדים וגם הבית.

ואפילו בדרך באוטו, אם מצפצפים לי. אני מצפצפת עליהם,  מבפנים

כי ככה זה לכבד את עצמי. כל רגע, כל יום… מתוך מה שהבפנים שלי מורה לי .,