אז אני "נאלצתי" לעשות הרחבות, תמ"א ועוד שיפוצים . וגדלתי מסביבו כדי שלא יהיה לנו צפוף מדי יחד.  ואני יכולה לומר, שמרגישה שבהרבה מובנים הגעתי לנחלה.

מקום שמאפשר לי באמת להבין שאין לי על מה או במי להילחם, בשום חלק שבי. כי הוא בסך הכל עוד חלק שבי. כמו הרבה חלקים נוספים .

ושאם יש לי מין דייר קבע כזה. שקוראים לו במקרה הזה, חוסר בטחון. ושנראה, שלפחות לבינתיים, הוא רשום בטאבו, אז כדאי לי שאכבד את נוכחותו.

מדי פעם אומר לו שלום כשאנו חולפים אחד ליד השני, לעיתים גם מתנגשים ככה, במבואה.

אולי אפילו, אם תהיה פעם שאתקע, אבחר לדפוק לו בדלת, לבקש חלב או ביצה.

כי בגדול, אני לגמרי כבר מרגישה שהוא חלק משאר הדיירים .

כן יש הרבה דיירים שהם יותר נחמדים לי ממנו, אבל זה גם בסדר, כי ככה זה.

ויכולה להגיד, שעצם זה שהפסקתי להתבאס על קיומו, הפך אותו אוטומטי לדייר פחות דורשני. לעיתים גם פחות נוכח. כבר לא עושה כזה רעש בין 14:00- 16:00, כמו בעבר .

ואני ממשיכה לפעול, לגדול, לטפח. בידיעה שגם הוא שם.

יש הרבה גישות שעזרו לי לראות בו חלק, להפסיק להילחם, ולהבין שאפשר גם לצמוח לאן שרק נרצה גם עם חלק עקשן כזה.

המרכזיות שבהן הן: התמקדות, הבריאה שבתוכי ותרפיית קבלה ומחויבות.