אני יכולה להעיד, שאחד הדברים שאני ממש התאהבתי בהם
זה..
בטעויות שלי
כן אמיתי.

לאהוב טעויות, זה לא רק להודות בזה. יעני קטע מקצועי של מנחה, מלווה או מטפלת,
כשבפנים את בעצם ממש חופרת את עצמך לדעת. בלופים חוזרים.. על מה אמרת? ואיך עשית?? ולמה לא עשית ככה??! ואיזה סתומה… ואיזה מעפנה… ואילו אפשר רגע לחזור אחורה.. בבקשה רק לחזור אחורה. או לחלופין, מחשבה שלעיתים מופיעה, כמו: חבל שקמת היום בכלל….

אז איך בכל זאת, אפשר לאהוב את הטעות?

קודם כל להסכים שזה אנושי, ושאי אפשר באמת מבלי לעבור דרך זה, לעיתים…
השלב הבא (ולעיתים זה דורש תרגול) הוא להודות על כך שיש מי שמשקף לי את הטעות.  בין אם ממש באופן מילולי או ככה בין השורות.
ובזמן הזה, אני מתאמנת על איך
אני נשארת נוכחת
ואמפטית
וחומלת.
ובמקביל ללמוד לשמוח. באמת לשמוח.  ביחד עם המבוכה או אי נעימות או אכזבה , שסביר שיעלו. כן יחד עם כל התחושות הללו, לשמוח . להיות בהוויה של גם וגם! 
לשמוח על אפשרות של למידה.
על האפשרות לחוות עוד פיסת של חמלה. שזו איכות סופר גבוהה.
ועל כך שחוויתי עוד חווית חיים. אנושית ואמיתית.

וברגע שהסכמתי להיות עם התחושה או התחושות הרבות שעלו. כן שוב, גם מבוכה, או אי נעימות, או תסכול. מקבלת את כולן.
משם אני מתקדמת בקלות רבה יותר לעבר הצעד הבא. שייתכן ויהיה משמעותי יותר, אילולא הסכמתי…
ובמובנים מסיימים, משמעותי יותר, אילולא טעיתי, והכל היה זורם כמתוכנן.

מאמינים??
שדווקא הלמידה מטעויות יכולה לקחת אותנו יותר קדימה מאשר רק אם נצליח כל הזמן

אבל מה הקאטץ'?
שצריך להסכים בתודעה, שזו למידה, שזו חוויה…. ולהיות נוכחים בתחושה או בתחושות שעולות.
ולהסכים לחוש את החמלה. שהיא- לוקחת אותנו קדימה, ביג טיים.
לעיתים תעיף אותנו למקום אחר, שלא דמיינו שנהיה בו בשלב זה של יומנו, חיינו, … רגענו…

אז …התחבר הקטע של התעופה? 😊

טעינו,
הסכמנו..
נשארנו נוכחים,
חמלנו….
..
עפנו קדימה

שווה לנסות לא ?